חוקרי אוקיינוגרף אמריקאים שיתפו את התוצאות הראשונות של סקר מפורט של המצר בין האי סן קטלינה ללוס אנג'לס, הממוקם בחוף המערבי של ארה ב. הם מצאו 27,345 חפצים על קרקעית הים, שלפחות 25,000 מהם זוהו באופן חד משמעי כחביות. עד 1972 הושלכה פסולת תעשייתית באזור זה, כולל קוטל חרקים מסוכן כל כך כמו DDT.
Phys.org מדווח כי כלי החקר Sally Ride, עם צוות של 31 אנשים, סקר את קרקעית האוקיינוס מול חופי קליפורניה מסביב לשעון בין 10 ל -24 במרץ. משלחת מכון סקריפס לאוקיאנוגרפיה (חלק מהמבנה של אוניברסיטת קליפורניה) חקרה בפירוט את 145 הקמ ר של אגן סן פדרו. קטע זה של המיצר בין האי סן קטלינה לעיר לוס אנג'לס משך את תשומת ליבם של האוקיאולוגים במשך זמן רב.
בעשורים האחרונים רשמו מדענים רמות מוגברות של DDT וכימיקלים מסוכנים אחרים ברקמות של בעלי חיים ימיים החיים במים הסובבים. יכולה להיות רק סיבה אחת לכך - דליפת מכלים שבהם זרקו חרקים אלה יחד עם פסולת תעשייתית אחרת לאוקיינוס. לרוע המזל, מנהג זה היה נפוץ ביותר ברחבי העולם עד למחצית השנייה של המאה ה -20, וארצות הברית אינה יוצאת דופן בעניין זה.
כבר בשנת 2011, סקרי ים עמוקים הראו כי בקרקעית הים, פחות מ -20 קילומטרים מהחופים הסואנים של לוס אנג'לס ותריסר קילומטרים מאתר הנופש הפופולרי באי סנטה קטלינה, יש הרבה חביות כאלה שנשחקות לאט. מחקר חדש חושף את היקף הבעיה. פוליטיקאים, מדענים ופעילים מקומיים רואים במזבלה זו אחד האיומים הסביבתיים הגדולים בחוף המערבי של ארה ב.
כלי המחקר Sally Ride / © Scripps Institution of Oceanography at UC San Diego, Associated Press
חוסר המידע המוחלט על גודל המזבלה מוסיף לקשיים הנוספים בהערכת הנזק ופיתוח דרכים לסילוק פסולת זו בבטחה. אוקיאולוגים סקרו רק חלק קטן מהאזור הידוע שבו הושלכו חביות של כימיקלים תעשייתיים, אך במציאות אין זה סביר שמישהו היה מוגבל לכך. ואפילו הביורוקרטיה האמריקאית המפותחת לא יכולה איכשהו לעזור בעניין הזה.
המים העמוקים של מיצר זה שימשו ל"סילוק "פסולת תעשייתית משנת 1930 עד 1972 לפחות. בתחילת שנות השבעים, ממשלת ארה"ב ניסחה את מה שמכונה חוק המזבלות האוקיינוס (MPRSA), אשר התייחס באופן חלקי לנושא והגביל את השלכת פסולת רעילה לים. עם זאת, לפני כן, במשך יותר משלושה עשורים ברציפות, מאות חברות העבירו מדי חודש אלפי חביות של כימיקלים שונים לעומק הים מדי חודש.
רוב הארגונים הללו כבר מזמן לא קיימים. גם אם הם שמרו רישומים כלשהם, קשה מאוד למצוא אותם. בסתיו שעבר, תחקיר של "לוס אנג'לס טיימס" מצא כי מונטרוז כימיקל, תאגיד קליפורניה לבדו, ירה אלפיים חביות בחודש במי החוף של לוס אנג'לס בין השנים 1947 עד 1961. זה הרבה יותר ממה שמצאו האוקיאנוגרפים ממכון סקריפס במשלחתם.
מדענים מעריכים את כמות קוטל החרקים הזה ב -25 אלף החביות שגילו בכ- 350-700 טון. כפי שמראים שנים רבות של מחקר, ל- DDT, הידועה גם בשם dichlorodiphenyltrichloromethylmethane, באנשים הפשוטים - אבק (שאינו תקין לחלוטין), יכול להשפיע באופן רציני על התפתחות מיני בעלי חיים שונים - החל מהפלנקטון ועד ליונקים ימיים.באחרונה הוא מצטבר ברקמות השומן, מה שמוביל להפרעות בתפקוד מערכת החיסון והרבייה. אצל אריות ים, רמות גבוהות של DDT בגוף נקשרו עם סיכון מוגבר לסרטן.
בעתיד, אותן חביות שלא דלפו, תוכל לנסות להעלות מקרקעית הים. מיכלים דולפים לא יהיו פשוטים לפינוי, ולכן ראשית המדענים ייקחו דגימות של האדמה והמים סביבן כדי להעריך את הנזק. בכל מקרה, ניקוי מזבלה כה גדולה הוא מסוכן, מסוכן, יקר, והצלחתו תמיד מוטלת בספק.
והבעיה היא אפילו לא שהחביות שוכבות בעומק של כמעט קילומטר. הם נפגעים כתוצאה מקורוזיה, כך שכל הפרעה עלולה לגרום להרס של המיכל. בנוסף, אף אחד לא יודע בוודאות מה יש בפנים - ויכול להיות כל דבר חוץ מ- DDT: מריאגנטים בדרגות רעילות שונות ועד פסולת רדיואקטיבית.
האוקיאולוגים מקווים בכנות שעבודתם תמשוך תשומת לב ציבורית. פוליטיקאים מקומיים כבר מחפשים חברות שמוכנות לפתח תוכנית לסילוק "מתנות מהעבר". בעתיד הקרוב, מדענים ימשיכו למפות את קרקעית הים. אולי 25,000 חביות היא רק ההתחלה.
