חוקרים במעבדה הלאומית בארגון בארגון המחלקה לאנרגיה בארגון העובדים עם אוניברסיטת צפון אילינוי גילו זרז חדש שיכול להפוך פחמן דו חמצני ומים לאתנול עם "יעילות אנרגטית גבוהה מאוד, סלקטיביות גבוהה למוצר הסופי הרצוי ועלות נמוכה".
הזרז החדש עשוי מנחושת המפוזרת באופן אטומי המבוסס על אבקת פחמן ומשמשת כאלקטרוקליזטור בשדה חשמלי במתח נמוך כאשר מים ופחמן דו חמצני עוברים דרכו. התגובה מפרקת את המולקולות הללו ואז מסדרת אותן באופן סלקטיבי לאתנול עם סלקטיביות אלקטרו -קטליטית (או "יעילות Faraday") של למעלה מ -90%. הצוות טוען כי זה "גבוה בהרבה מכל תהליך מוקלט אחר מסוגו".
לאחר שנוצר אתנול, הוא יכול לשמש כתוסף דלק או כתווך בתעשייה הכימית, התרופות והקוסמטיקה. השימוש בו כדלק יהווה דוגמה ל"כלכלת פחמן מעגלית "שבה CO2 שנלכד מהאטמוספרה ממוחזר ביעילות כשהוא נשרף.
אם התהליך משתמש באנרגיה מתחדשת, אז המצב אפילו טוב יותר; כל מה שאבד בתהליך הוא מים מתוקים. זו כשלעצמה בעיה, אך ניתן לפתור אותה. אבל בפועל, עדיף הרבה יותר לנהוג במכונית חשמלית מאשר במכונית שפועלת על בנזין ומשתמשת באתנול זה כתוסף. למרות שיעילותו של פאראדיי עשויה להיות מצוינת, יעילות החשמל הכוללת לא תהיה זהה; העברת אותה כמות כוח לסוללה תיתן יותר כוח לסובב את הגלגלים, כי מנועי בעירה הם מאוד לא יעילים בהשוואה למרכבות חשמל. שלב זה של קטליזה יחווה גם הפסדי כוח נוספים (ומשמעותיים) בשלבי הלכידה וההובלה התעשייתיים של הפחמן.
בשלב זה גם אי אפשר לחזות מה העלויות. יש כבר מספר דלקים סינתטיים המשתמשים בפחמן דו חמצני שנלכד באופן קטליטי; הנדסת פחמן, למשל, היא אחת החברות המפיקות CO2 מהאוויר כדי ליצור שמן סינטטי שניתן לעדן, למשל, לדלק סילוני בעל טוהר גבוה.
דלקים סינתטיים כאלה חייבים להתחרות בבנזין המאובן המקובל במחיר. מבלי לדעת כיצד אתנול, הלוכד פחמן, מתחרה בביאתנול ובדלקים אחרים, קשה לומר אם הפרויקט יזכה להצלחה מסחרית ויהווה את הגורם שישנה את תעשיית הדלק באופן מהותי.
