זו המסקנה אליה הגיעו מדענים גרמנים מהמכון לאנתרופולוגיה אבולוציונית של חברת מקס פלאנק.
על פי התיאוריות העיקריות של האבולוציה האנושית, טיפול הורי ארוך טווח ומתן מזון עד לבגרות קשורה לגודל מוח גדול. המוח צורך הרבה אנרגיה וגדל לאט, וזו הסיבה לתקופה הארוכה של הילדות. בנוסף, לאורך תקופה ארוכה זו, ילדים לומדים מהוריהם כישורים חשובים, שעוזרים להם לשרוד.
בקרב בעלי חיים, תקופות ילדות ארוכות כאלה נמצאות רק אצל קופים, ובפרט בשימפנזים. לדברי מחברי המחקר, לימוד קרובינו החיים הקרובים ביותר מסייע להבין אילו גורמים גרמו לנו במהלך האבולוציה להיות מי שאנחנו כעת. ומדענים טוענים כי טיפול אמהי ארוך טווח, בעל השפעה מרכזית על הילד, היה טמון באב הקדמון המשותף של השימפנזים ובני האדם, ומאוחר יותר הייתה לו השפעה מרכזית על התפתחות שני המינים.
למרות אורכי ילדות דומים, תינוקות שימפנזה בגילאי ארבע וחמש מתחילים לחפש לעצמם כשהם נגמלים. מבוגרים עוזרים להם בכך רק במקרים נדירים ביותר. אך כפי שהתברר, אובדן האם בגיל זה ומאוחר יותר מוביל לכך ששימפנזים יתומים אלה מתבגרים בהתמודדות עם קרוביהם וככלל יש להם פחות צאצאים.
כותבי המחקר סבורים כי הסיבה לבעיות אלו היא שאמהות שימפנזה לא רק מספקות לצעירותן מזון, אלא גם מאמן אותן לאחר שהפסיקו להאכיל אותן. "אמהות יודעות היכן למצוא את האוכל הטוב ביותר וכיצד להשתמש בכלים לאיתור חרקים שקשה למצוא, מזון או אגוזים המזינים במיוחד", מסבירה הסופרת הראשית קתרין קרוקפורד. “שימפנזים לתינוקות ולמתבגרים לומדים את הכישורים האלה רק בהדרגה. והסיבה לכך שהשימפנזים מבלים עם אמם כל יום עד גיל ההתבגרות עשויה להיות בגלל שהתבוננות באם בחיי היומיום, הם לומדים. למידת הכישורים המספקים גישה למזון המזין ביותר עשויה להיות הסיבה לכך שלקופי אדם גדולים יש מוח גדול יותר מאשר לפרימטים אחרים ".
בנוסף, כותבי המחקר מציעים כי אמהות מעבירות כישורים חברתיים גם לצעירותיהן. כמו בני אדם, השימפנזים חיים בחברה מורכבת ביותר, שבה תחרות וברית מתקיימים במקביל, והיכולת לנווט היטב בסביבה חברתית כזו יכולה להיות חשובה לא פחות מהיכולת להשיג מזון משלהם.
