אם אתם חושבים שהאזור שלכם נורא ונופף ויברציות מזיקות, תסתכלו על מנשיאת נאסיר, הידועה בשם "עיר הנבלות" להשוואה. זהו רובע גדול בתחומי העיר של קהיר, ולפי כל הדעות, עוני העוני המגעילים ביותר בעולם. התושבים המקומיים הם נבלות תורשתיות המביאות לכאן פסולת מכל רחבי ההון הרב -מיליוני במשך כמה דורות ברציפות. מפתיע יותר מכך שנציגי הקאסטה הזו סובלים את כל התלאות בצורה סטואית ואפילו במידה מסוימת של אופטימיות. בהחלט יש לנו מה ללמוד מהם.
מנשיאת נאסיר הוא אזור נפרד של קהיר, הנמצא בין החלקים המרכזיים, המערביים והדרומיים של העיר. מבחינה היסטורית, זה היה מקום מגוריו הקומפקטי של הקופטים הנוצרים. קופטים הם עם ארכאי, צאצאים ישירים של המצרים הקדמונים ואחת המדינות הראשונות שאימצו את הנצרות. עם זאת, במצרים שנכבשה על ידי הערבים, הם נדחקו כמעט מהחברה. רבים מהם מנודים ושוליים, נידונים למשרות המלוכלכות ביותר. בקהיר קוראים להם זבלינים, כלומר "אנשי זבל".
הזבלנים הם קהילה מלוכדת ומבודדת, שבמהלך 70 השנים האחרונות הפכה לסוג של קאסטה שאינה ניתנת לנגיעה.
כל חייהם קשורים בזבל. גברים מסתובבים במשאיות ישנות ובעגלות נגררות מחמורים האוספות פסולת ברחבי קהיר. אבות המשפחות הללו מביאים אז את האשפה הביתה, זורקים אותה ברחובות שכונתם ובבתיהם, ולאחר מכן הנשים והילדים מתחילים למיין.
הזבנים עדיין יעילים בהרבה מחברות פרטיות וכל תוכניות ממשלתיות
עד לא מזמן לא הייתה לקהיר מערכת פינוי פסולת ממלכתית כלל - הזבנים טובים מדי בניקוי ודורשים כמעט כלום בתמורה. בשנת 2003, משרד ראש העיר חתם על חוזים עם חברות פרטיות שתפסו חלק מהעיר, ועקרו משם את "אנשי האשפה".
עם זאת, לאחר מכן, תושבי קהיר החלו להתלונן: הם רגילים לעובדה שלוקחים מהם זבל ממש מהדלת, ללא תשלום ובאופן קבוע. קבלנים חדשים מאלצים את תושבי העיר לשאת פסולת לפחי האשפה, ואפילו לקחת כסף לניקוי בצורה של חשבונות שירות. בנוסף, חברות לפעמים נכשלות, ואזורים בקהיר ש"נפטרו "מהזבלינים לפעמים זרועים בזבל.
סיבה נוספת לכך שממשלת קהיר לא ממהרת להיפרד מהזבלנים היא יעילות עבודתם. אנשים אלה ממש חיים מ"תחכמות האשפה "שלהם. למעשה, במנשיאת נסירה, שבה מתגוררים 250 אלף איש, רק 70 אלף הם אספני זבלין. עם זאת, האזור כולו מתקיים מעיבוד נוסף של אשפה.
בקבוקים ופלסטיק נשלחים למיחזור, דברים חדשים מיד נזפפים ומותחים מתכות, נייר וקרטון ממוחזרים גם הם, ובזבוז מזון נאכל על ידי חזירים. כך, "אנשי האשפה" מצליחים להשתמש בין 80 ל -90% מהאשפה שהם מקבלים. חברות פרטיות בקושי מגיעות לרף של 25%.
התרבות הייחודית של הזבלים
תלאות החיים ב"עיר הנבלות "הקשיחו את הזבלנים, וחוסר הרצון של החברה המצרית ליצור עמם קשר הוליד תרבות מבודדת ייחודית. תושבי מנשיאת נסיר הם אנשים בעלי אופי סטואי ואפילו אופטימי. הם לא מאבדים את הלב, למרות שהם נאלצים לעבוד מגיל 7 ועד מותם, להתגבר על מחלות, סירחון ונידוי של החברה.
הזבלים מאמינים אדוקים בכנסייה האורתודוקסית הקופטית. הם כרתו 7 מקדשים תת קרקעיים בסלע גבעת מוקטאם, כולל המקדש הנוצרי הגדול ביותר במזרח התיכון - כנסיית סנט סיימון הבורסקאי, שיכול להכיל עד 20 אלף בני קהילה.
החיים במנשיאת נסירה גרועים אף יותר ממה שמעידים התצלומים.בשנות השמונים, שיעור תמותת התינוקות כאן היה כמעט הגבוה ביותר בעולם - כל ילוד רביעי מת בגלל המצב הסביבתי המפחיד. מגיפות של טטנוס, טיפוס והשטן יודעים אילו מחלות אחרות סוחפות מדי פעם את כל האזור. וכמעט כל זה נטול מתקנים בסיסיים: רבים עדיין חיים ללא חשמל, מים זורמים וביוב.
כאילו זה לא מספיק, זה מאוד קדוש עבור הגבעה המקוקטטית המקומית של הקופטים מתפורר מדי פעם, מה שמוביל לאסונות. לדוגמה, בשנת 2003, מפולת בוץ נהרגה מאות בני אדם. עם זאת, זה כלום לעומת השריפות השורפות ללא הרף שכונות שלמות.
זהו גיהנום עירוני של ממש, אבל "אנשי זבל" לא רוצים לעזוב אותו
באופן מפתיע, תושבים רבים ב"עיר הנבלות "אינם רוצים לעזוב את אזורם. הדבר נכון במיוחד עבור הדור המבוגר ואנשים בגיל העמידה. הם מבינים שהם אינם יודעים אלא טיפול בזבל ומוצאים מקור שמחה שנוי במחלוקת באמונתם.
לפני ההגירה ההמונית למנשיאת נסיר, הם הותקפו והוטרדו על ידי החברה המצרית. עם זאת, כעת המוסלמים אינם מתערבים בחייהם הדתיים, ומעדיפים להעמיד פנים שהזבלנים פשוט אינם קיימים. עבור הדור המבוגר, החיים ב"עיר הנבלות "הם עשרות השנים של היציבות המיוחלת לאחר מאות שנים של התמודדות והתנגשויות עם ערבים.
על פי הסרט התיעודי "מרינת הזבלים" משנת 2008, רבים מבני הקאסטה נשמרים כאן על ידי ההזדמנות לתרגל את אמונתם בשלום. עם זאת, סרט תיעודי אחר, שצולם ממש כעבור שנה - "חלומות אשפה" - חושף צד אחר של החיים באזור: בניגוד לאבותיהם ולאמותיהם, הצעירים הצעירים רוצים לברוח מ"עיר הנבלות ". הם לא כל כך מתעניינים באמונת אבותיהם, הם רק חולמים להיות במקום שבו אין בו סירחון, חולדות, טטנוס, עבודה מלוכלכת ושריפת אשפה. ובהסתכלות על התצלומים של מנשיאת נאסיר, קל להבין אותם.
